<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה בשטר</h1>
<h2>דף מ:</h2>
והיכא דאתי לוה בטענת בריא ומלוה בשמא אמר איני יודע. איכא מאן דאמר אין נשבעין על טענת שמא כדגרסינן (ב"מ כ'.) מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אלמא אין בו כח לתובעו וליכא על הלוה אלא חרם סתם. ואיכא מאן דאמר נשבע מלוה שאינו יודע וגובה כי היכי דיורשים נשבעים שבועת היורשין שאינן יודעין בפרעון אביהם. ואיכא מאן דאמר דלא דמי ליורשין דהוה ליה כחשוד דמפיק שטרא שאינו יכול לישבע דפקע שטרא ונשבע הלוה שבועת היסת ופטור. ומסתברא כלישנא קמא ולא דמי לחשוד דהתם בטענת בריא אתא ולא גרע ממלוה על פה אבל הכא דטענת שמא היא איתרע שטרא וליכא שבועה כלל.
<h2>דף מא.</h2>
והיכא דתרוויהו אתו בטענת בריא ואמר לא בעינא אישתבועי בחפצא דל לשטרא תשתבע ותיפטר אף על גב דלא מפכינן שבועה אלא מנתבע לגבי תובע הני מילי כעין דאורייתא אבל הכא לא גרע ממלוה על פה. והוא הדין לכל הנשבעין ונוטלין דקאתו בטענת בריא וכן כתב רבינו האי ואי אמר ליה אידך לא בעינא לאישתבועי כלל תשתבע את ושקול דינא קאמר ליה. ותשובה לשר שלום ור' שמעון קיירא היכא דמית מלוה וטעין לוה פריעא הוא ואי הוה אבוכון קיים משתבע ליה כיון דליתיה למלוה משתבע לוה ומיפטר. ואי בעי לוה משתבע יורש שבועת היורשין. ומסתברא מדגרסינן בסוף פרקין (מ"ח.) וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואקשינן יתומין ממאן אילימא ממלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו בעו שבועה ואצטריך לאוקומה ביתומין מן היתומין ולא אוקמה כדקא סלקא דעתין וכגון דאמר להו אשתבעו שמע מינה דאינהו לא שקלי בשבועת היורשין. אבל בתשובת רבינו אלפס אמר כל זמן שתבעו היתומין לאחר [ב]שטר וטען פרוע נשבע שבועת היורשין בין שנתבעים יתומין בין שאינן יתומין. ירושלמי (פ"ז ה"ז) מת הלוה המלוה נשבע ליורשין. ואפילו מת המלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה. כלומר ליורשי לוה וכשמת לוה אחריו אבל מת לוה תחילה ואחר כך מת המלוה כבר נתחייב לו שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שמע רבי יוחנן ואמר ויאכל הלה וחדי. וכתב רבינו אבן מגש הני מילי דטעין דשטרא פריעא הוא אבל אי טעין דאית ביה צד רבית או שלא נטלתי כל זה הממון. ואי נמי שטר מחול הוא לאו כל כמיניה לאשבועי. ומסתברא אי פקח אידך נימא שטרא פריעא הוא ולגלגל עליה כל טענתיה. ואמר רב צמח גאון משכון ביד מלוה דינו כשטר כדכתיבנא בחלק שלישי. והמוכר שטר חוב לחבירו ואמר ליה פרוע הוא וכו' במחילה.
גרסינן בפרק שבועת הדיינין אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה. ואי אמר ליה אישתבע לי משתבע ליה. ואי טעין ליה אין ואי לא לא. ואי צורבא מרבנן הוא לא מזדקקינן ליה ולא קיימינן גביה ומשבעינן ליה חוץ לבית דין. ואי תרווייהו צורבא מרבנן צריכא. וכתב רבינו אלפס מסתברא כמאן דאמר שבועה דרב פפא כעין דאורייתא היא דומיא דפוגם את שטרו. ומסתברא דוקא דאמר בטענת בריא דפריעא הוא אבל בטענת שמא לא.
<h2>דף מב.</h2>
גרסינן בפרק שבועת (העדות) [הדיינין] ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא אמר ליה ולאו פרעתיך אמר ליה הנהו סטראי נינהו אמר רב נחמן איתרע שטרא. ומסתברא כרבינו האי ורבינו שרירא דאמרי בטיל שטרא לגמרי ומשתבע שבועה דלית ליה גביה ולא מידי ומפטר. והני מילי דפרעיה באפי סהדי אבל לא פרעיה באפי סהדי מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סטראי נינהו והוה ליה כמאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אידך פריעא הוא דלאו כל כמיניה ואף על גב דקימא לן דלא אמרינן מגו אלא לאוקומי ממונא כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ל"ב:). הכא נמי כיון דלאוקומי שטרא הוא אמרינן מגו ואכתי איתיה לשעבודא דשטרא דהא אמרינן התם הלכתא כרב יוסף בזוזי משום דהאי שטרא חספא בעלמא הוא הא לאו הכי אמרינן מגו לקיומי שטרא וכן הלכתא. וכתב רבינו אבן מגש דוקא דהני סהדי דפרעינהו קמייהו אמרי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה אבל אי לא ידעי אי לפקדון או למתנה מגו דאי בעי אמר פקדון או מתנה הוו כי אמר סטראי נינהו מהימן דגרסינן בשבועת העדות (ל"ד:) מנה מניתי לך בפני פלני ופלני ועדים רואין אותו מבחוץ מהו אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען אי אמר במתנה יהבינהו ניהלי כי עדים רואין אותו מאי הוי אלמא אף על גב דאיכא סהדי דיהב ליה זוזי כיון דלא ידעי במאי יהבינהו ניהליה אי במתנה או לא מצי למימר ליה לשום מתנה הוו ואוקים ממונא בידיה הכא נמי לא שנא דמוקמינן שטרא אחזקיה. וצריכא עיונא דאיכא למימר דלא אמרינן מגו כי האי גוונא דסתמא לא עביד אינש דיהיב מתנה לחבריה מקמי דליפרע ליה לחוביה דיליה (דטענתא) [וטענתא] דמחזי כשקרא הוא כההיא דאיתה במחאה בהלכות אומן.
ואי אית ביה נאמנות גבי בלא שבועה אפילו מיתמי. ואיכא מאן דאמר כיון דליכא קנין בנאמנות לא מהני. והרב המחבר כתב צריך עיון. והיכא דלא הוחזק כתב ידו ואית ביה נאמנות איכא מאן דאמר מגו דאי בעי אמר לא חתימת ידאי הוא ולא כתבית יתיה פטור משבועה השתא נמי דאמר אין חתימת ידאי הוא ופטרתו משבועה ומיהו פרעתי משתבע ומפטר. ומסתברא לא מבעיא למאן דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו (כתובות י"ט.) דליכא למימר מגו דהא קא מודה בנאמנות. אלא אפילו למאן דאמר צריך לקיימו לא מבעיא אי כתיב ביה מהימנת לי כבי תרי דמלוה גופיה תרי סהדי הוו וליכא למימר מגו ואפילו למאן דאמר מה לי לשקר כעדים דמי תרי ותרי נינהו וסמכינן אתרי דהא פסליה לכולי עלמא. אלא אפילו כתב בו מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא המלוה נאמן דלא אמרינן מגו חדא דטענה דידיה סתרה הודאה דידיה דהא קא מודי בנאמנות ופטריה משבועה כל זמן ששטר בידו. ועוד כיון דכתב ביה כל זמן ששטר זה בידך מהימנת מזהר זהיר ביה ולא פרע עד דמהדר ליה שטרא וכל היכא דאיכא למימר מזהר זהיר ביה לא אמרינן מגו. כדאמרינן גבי מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש (ב"מ ק"י.) דאמרינן התם רב יהודה ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב הונא מאי טעמא שטרא כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה. והוא הדין לשטר חתום בעדים ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהימנינן ליה משום מגו. וכן הלכתא.
<h2>דף מח.</h2>
והיכא דתרוויהו אתו בטענת בריא ואמר לא בעינא אישתבועי בחפצא דל לשטרא תשתבע ותיפטר אף על גב דלא מפכינן שבועה אלא מנתבע לגבי תובע הני מילי כעין דאורייתא אבל הכא לא גרע ממלוה על פה. והוא הדין לכל הנשבעין ונוטלין דקאתו בטענת בריא וכן כתב רבינו האי ואי אמר ליה אידך לא בעינא לאישתבועי כלל תשתבע את ושקול דינא קאמר ליה. ותשובה לשר שלום ור' שמעון קיירא היכא דמית מלוה וטעין לוה פריעא הוא ואי הוה אבוכון קיים משתבע ליה כיון דליתיה למלוה משתבע לוה ומיפטר. ואי בעי לוה משתבע יורש שבועת היורשין. ומסתברא מדגרסינן בסוף פרקין (מ"ח.) וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואקשינן יתומין ממאן אילימא ממלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו בעו שבועה ואצטריך לאוקומה ביתומין מן היתומין ולא אוקמה כדקא סלקא דעתין וכגון דאמר להו אשתבעו שמע מינה דאינהו לא שקלי בשבועת היורשין. אבל בתשובת רבינו אלפס אמר כל זמן שתבעו היתומין לאחר [ב]שטר וטען פרוע נשבע שבועת היורשין בין שנתבעים יתומין בין שאינן יתומין. ירושלמי (פ"ז ה"ז) מת הלוה המלוה נשבע ליורשין. ואפילו מת המלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה. כלומר ליורשי לוה וכשמת לוה אחריו אבל מת לוה תחילה ואחר כך מת המלוה כבר נתחייב לו שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שמע רבי יוחנן ואמר ויאכל הלה וחדי. וכתב רבינו אבן מגש הני מילי דטעין דשטרא פריעא הוא אבל אי טעין דאית ביה צד רבית או שלא נטלתי כל זה הממון. ואי נמי שטר מחול הוא לאו כל כמיניה לאשבועי. ומסתברא אי פקח אידך נימא שטרא פריעא הוא ולגלגל עליה כל טענתיה. ואמר רב צמח גאון משכון ביד מלוה דינו כשטר כדכתיבנא בחלק שלישי. והמוכר שטר חוב לחבירו ואמר ליה פרוע הוא וכו' במחילה.
וגרסינן בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח.) וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ואסיקנא יתומין שבאו לגבות מלוה נוטלין שלא בשבועה דהא אבוהון שקיל בלא שבועה היכא דלא אמר אשתבע לי והיכא דטעין לוה אשתבעו לי דאבוהון לא שקיל בלא שבועה איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר משתבע לוה ומפטר. ואיכא מאן דאמר נשבעין שבועת היורשין ונוטלין כדאיתא לעיל. ואיכא מאן דאמר כיון דקילא שבועתא דהא אי טעין אין ואי לא טעין לא, שקלי בלא שבועה. ורבינו האי כתב בתשובה שאין לסמוך על רב שר שלום ורבי שמעון קיירא דאמר כסברא קמא. ויתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה אפילו בשבועה לא שקלי דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל אם מת מלוה בחיי לוה לא יפרעו אלא בשבועה כדתנן וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואמרינן לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נוטלין שלא בשבועה. וכתב הרב קרובינו זצ"ל הא ביתומין גדולים קיימא דאי בקטנים לא מצו אשתבועי שאמר לנו אבא. והא דגרסינן בסוף גמרא דמסכת שבועות (מ"ה.) אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל לא משתבע אלא שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. והכא ביתומין גדולים קיימא. והיכא דטעני יתומין דלוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי לאבוכון הוא דנשבעין שבועת היורשין ונוטלין אבל לא טעני יתמי כלל אמרינן דילמא פרע אבהון ליתומים שהן גדולים ולא מפטרי בשבועת היורשין עד דמשתבעו שלא נפרעו היתומין. ומסתברא דלא שנא גדולים ולא שנא קטנים קאמר. וטעמא דאמרי אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל לא טעני אינהו לא טענינן להו שאין טוענין בזכותן של אלו שיהא חובתן של אלו. ושמע מינה שאין טוענין ליורשין במקום יורש אחר. ודינן כדין לוה ומלוה. ובתשובת הרב קרובינו זצ"ל יתומין מן היתומין שבאו ליפרע בשבועה שלא פקדנו אבא ומת אחד מן האחין. אין שאר האחין גובין חלקו בשבועה שמא לאותו אח ציוה. אלא הן נשבעין ונוטלין חלקו. וצריך עיון דהא יכולין לישבע שלא פקדנו לא אבא ולא אחינו. ויתומין של יתומין נמי יכולין לישבע שלא פקדנו לא אבינו ולא אבי אבינו. והיכא דאמר אחד מן האחין אמר לי אבא שטר פרוע הוא ושאר האחין אומרים לא פקדנו אבא אם אותו שטר יוצא מתחת ידי אותו שאמר פרוע פשיטא דהפסידו חלקם דאמרינן אי בעי קלתיה אבל אם אין שטר יוצא מתחת ידו איכא למימר כיון דמפסיד דיליה קושטא קאמר כדאמרינן בהנזקין (גיטין נ"ד:) מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה וצריך עיון.
<h2>דף מח:</h2>
גרסינן בפרק כל הנשבעין אמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ולא אמרינן כי נקיט שטרא אין אדם מוריש שבועה לבניו. אלא בהא דרב ושמואל ביתומין מן היתומין משום תקנת יתומין בני לוה שלא יפרעו ממון אלא בשבועה ודאית. אבל פוגם שטרו דלאו יתומין מן היתומין הוא ונקיט שטרא והוא הדין לכל הנך דנקטי שטרא כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע ומנכסים משועבדין לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ולעולם נשבעין שבועת היורשין ונוטלין. ומסתברא שכיר ונגזל כולהו דלא נקט שטרא ושבועתן שבועת תקנה וכן שבועת היסת שנהפכה (לנתבע) [לתובע] ומת אין היורשין נשבעין ונוטלין. ירושלמי (פ"ז ה"א) פשיטא הא מילתא מת בעל הבית שכיר נשבע ליורשין ואפילו מת השכיר יורשי שכיר נשבעין ליורשי בעל הבית כלום תקנו אלא בשכיר שמא ביורשין. תוספתא (פ"ו דשבועות) יורש שפגם אביו שטר חובו נוטל שלא בשבועה בזה יפה כח יורש מכח האב אמר רבי אלעזר ונשבע שבועת יורש שלא פקדנו אבא. נתחייב שבועה בבית דין ומת אין היורשין יכולין לגבות. (ירושלמי פ"ט דכתובות ה"ז) אמר רבי אבא הכין את אמרת פגם אביו שטרו בבית דין ומת אין בנו גובה. רב חסדא בעי בגין אילין תרתין פסיעתא הוא מפסיד חוץ לבית דין את אמרת גובה מפני שפגמו בבית דין את אמר אינו גובה. שמע מינה בין בבית דין בין שלא בבית דין יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין.
